תהילים 137 מבטא את רגשותיהם הנוגים של בני ישראל שנפלו בשבי לבבל. בעל התהילים מקונן על כך שנאלץ לעזוב את מולדתם ועל הכאב של אי יכולת לעבוד בבית המקדש. המזמור מסתיים בזעקה נלהבת לאלוהים לנקום את סבלם.
תהילים 137 הוא תזכורת נוקבת לכאב העקירה והכמיהה לתחושת שייכות. דברי המזמור לוכדים את כאב הלב העמוק שמגיע עם ההגירה הכפויה ואת תחושת האובדן הנלווית לכך. המזמור חושף גם את הקושי להחזיק באמונה ובתקווה מול סבל בלתי נתפס. אולם תחינתו של מזמור המזמור להתערבות ה' בעיצומו של כאבם מהדהדת אותנו כיום. זה מזכיר לנו, שלא משנה עד כמה הנסיבות שלנו מקשות, אנחנו תמיד יכולים לפנות לאלוהים ולחפש נחמה בנוכחותו.