במדבר, 11

Name: במדבר
Author: Author's Name
ISBN: Your ISBN Number

בני ישראל מתלוננים על האוכל ואלוהים שולח שליו ומגפה.

פסוקים

●

min

Bible version

1 ויהי העם כמתאוננים, רע באוזני יהוה; וישמע יהוה, וייחר אפו, ותבער-בם אש יהוה, ותאכל בקצה המחנה.

2 ויצעק העם, אל-משה; ויתפלל משה אל-יהוה, ותשקע האש.

3 ויקרא שם-המקום ההוא, תבערה: כי-בערה בם, אש יהוה.

4 והאספסוף אשר בקרבו, התאוו תאווה; וישובו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכילנו בשר.

5 זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים.

6 ועתה נפשנו יבשה, אין כול--בלתי, אל-המן עינינו.

7 והמן, כזרע-גד הוא; ועינו, כעין הבדולח.

8 שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים, או דכו במדוכה, ובישלו בפרור, ועשו אותו עוגות; והיה טעמו, כטעם לשד השמן.

9 וברדת הטל על-המחנה, לילה, יירד המן, עליו.

10 וישמע משה את-העם, בוכה למשפחותיו--איש, לפתח אוהלו; וייחר-אף יהוה מאוד, ובעיני משה רע.

11 ויאמר משה אל-יהוה, למה הרעות לעבדך, ולמה לא-מצאתי חן, בעיניך: לשום, את-משא כל-העם הזה--עליי.

12 האנוכי הריתי, את כל-העם הזה--אם-אנוכי, ילדתיהו: כי-תאמר אליי שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את-היונק, על האדמה, אשר נשבעת לאבותיו.

13 מאיין לי בשר, לתת לכל-העם הזה: כי-יבכו עליי לאמור, תנה-לנו בשר ונאכלה.

14 לא-אוכל אנוכי לבדי, לשאת את-כל-העם הזה: כי כבד, ממני.

15 ואם-ככה את-עושה לי, הורגני נא הרוג--אם-מצאתי חן, בעיניך; ואל-אראה, ברעתי. {פ}

16 ויאמר יהוה אל-משה, אספה-לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת, כי-הם זקני העם ושוטריו; ולקחת אותם אל-אוהל מועד, והתייצבו שם עימך.

17 וירדתי, ודיברתי עימך שם, ואצלתי מן-הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם; ונשאו איתך במשא העם, ולא-תישא אתה לבדך.

18 ואל-העם תאמר התקדשו למחר, ואכלתם בשר--כי בכיתם באוזני יהוה לאמור מי יאכילנו בשר, כי-טוב לנו במצריים; ונתן יהוה לכם בשר, ואכלתם.

19 לא יום אחד תאכלון, ולא יומיים; ולא חמישה ימים, ולא עשרה ימים, ולא, עשרים יום.

20 עד חודש ימים, עד אשר-ייצא מאפכם, והיה לכם, לזרה: יען, כי-מאסתם את-יהוה אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמור, למה זה יצאנו ממצריים.

21 ויאמר, משה, שש-מאות אלף רגלי, העם אשר אנוכי בקרבו; ואתה אמרת, בשר אתן להם, ואכלו, חודש ימים.

22 הצאן ובקר יישחט להם, ומצא להם; אם את-כל-דגי הים ייאסף להם, ומצא להם. {פ}

23 ויאמר יהוה אל-משה, היד יהוה תקצר; עתה תראה היקרך דברי, אם-לא.

24 וייצא משה--וידבר אל-העם, את דברי יהוה; ויאסוף שבעים איש, מזקני העם, ויעמד אותם, סביבות האוהל.

25 ויירד יהוה בענן, וידבר אליו, ויאצל מן-הרוח אשר עליו, וייתן על-שבעים איש הזקנים; ויהי, כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו, ולא יספו.

26 ויישארו שני-אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח, והמה בכתובים, ולא יצאו, האוהלה; ויתנבאו, במחנה.

27 וירץ הנער, ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד, מתנבאים במחנה.

28 ויען יהושוע בן-נון, משרת משה מבחוריו--ויאמר: אדוני משה, כלאם.

29 ויאמר לו משה, המקנא אתה לי; ומי ייתן כל-עם יהוה, נביאים--כי-ייתן יהוה את-רוחו, עליהם.

30 וייאסף משה, אל-המחנה--הוא, וזקני ישראל.

31 ורוח נסע מאת יהוה, ויגז שלווים מן-הים, וייטוש על-המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה, סביבות המחנה--וכאמתיים, על-פני הארץ.

32 ויקם העם כל-היום ההוא וכל-הלילה וכול יום המוחרת, ויאספו את-השליו--הממעיט, אסף עשרה חומרים; וישטחו להם שטוח, סביבות המחנה.

33 הבשר, עודנו בין שיניהם--טרם, ייכרת; ואף יהוה, חרה בעם, ויך יהוה בעם, מכה רבה מאוד.

34 ויקרא את-שם-המקום ההוא, קברות התאווה: כי-שם, קברו, את-העם, המתאווים.

35 מקברות התאווה נסעו העם, חצרות; ויהיו, בחצרות. {פ}

פַּרשָׁנוּת

במדבר יא, בני ישראל נמצאים במדבר ומתלוננים על האוכל שניתן להם. הם כמהים לאוכל שהיה להם במצרים, והם כל כך נואשים שהם מוכנים לסכן את חייהם כדי להשיג אותו. אלוהים שומע את תלונותיהם ושולח רוח להביא להם שליו. הוא גם שולח אש כדי לכבות את פאתי המחנה. האנשים כל כך המומים משפע האוכל שהם אוספים יותר ממה שהם יכולים לאכול. משה כועס עליהם על חוסר אמונתם ועל כך שלא בטח באלוהים שיפרנס אותם. הוא מתחנן לאלוהים שיסלח להם, ואלוהים עושה זאת. לאחר מכן אלוהים נותן למשה את המשימה למנות שבעים זקנים שיעזרו לו להנהיג את העם. הוא גם נותן למשה את היכולת לחלוק את רוחו עם הזקנים, כדי שיוכלו לעזור לו להוביל את העם. הפרק מסתיים בכך שהאנשים מרוצים מהאוכל שניתן להם. הם כבר לא מתלוננים ומסתפקים בהוראות שאלוהים נתן להם. פרק זה משמש לנו כתזכורת לכך שאלוהים תמיד נאמן ויספק אותנו אם אנו בוטחים בו. אל לנו להיות כמו בני ישראל ולהתלונן על מה שניתן לנו, אלא להודות על הברכות שאלוהים העניק לנו.