אומרים שהתהילים 117 הוא מרכז התנ"ך שכן הוא נמצא בין הפרק הארוך ביותר (תהלים 119) לבין המזמור הקצר ביותר (תהילים 116). למרות קוצרו, פרק זה קורא להכרה אוניברסלית בגדולתו של אלוהים. הוא מוכיח שאהבתו ונאמנותו של אלוהים אינן מוגבלות לקבוצה אחת או לאומה אחת, אלא פתוחות לכל האנשים, ללא קשר לרקע שלהם. בעל התהילים קורא לאומות להלל את אלוהים על אהבתו העצומה כלפינו. לצו הפשוט לכאורה הזה יש משקל משמעותי שכן הוא מדגיש את חשיבות הפולחן המשותף והשמחה בטובו של אלוהים יחדיו. מזמור זה הוא תזכורת לכך שאהבת ה' מתעלה על כל השסעים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים וקורא לנו להגיב בהכרת תודה ובשבח.